מספר גדל והולך של מכשירי אפל כוללים כעת את המילה "Retina" או "Retina Display" בתיאור או בשמם. אבל מהי מסך רשתית? האם אתה צריך ללכת על גרסת הרטינה של מכשיר אפל אם ניתנת לך הבחירה?
בקרוב, אולי לא תהיה לך ברירה, מכיוון שאפל הפכה לרשתית מלאה, אבל גם אז חשוב להבין מה בעצם עומד מאחורי שם המותג המצחיק שלהם.
מסכי רשתית הם בעצם צגים באיכות גבוהה. אלה שאפל הרגישה שהם עליית מדרגה מהמסכים שאינם רשתית שלהם, הם ראויים לשם סימן מסחרי. אז על מה בעצם כל המהומה?
מה זה צג רשתית?
כדי להבין מדוע הם נקראים תצוגות "רשתית", כדאי להבין מה משמעות המילה! בקיצור, הרשתית היא חלק מהאנטומיה של העין שלך. זה בעצם חיישן התמונה של העין, אם אתה רוצה להשוות אותו למצלמה דיגיטלית.
עדשת העין ממקדת אור ברשתית ויוצרת תמונה. התאים הרגישים לאור המרכיבים את הרשתית מעבירים את המידע הזה באמצעות עצב הראייה, שם הוא נקלט בקליפת הראייה של המוח לצורך עיבוד.
מה זה קשור לצגי הרטינה של אפל? הסיבה שאפל בחרה בשם זה היא כי הם מאמינים שהעין האנושית לא יכולה לראות את רשת הפיקסלים של צג Retina במהלך שימוש רגיל. זוהי הכרה בכך שתצוגות אלו נוצרו בתגובה לתפיסה אנושית, במקום רק חיפוש אחר מפרטים גבוהים יותר.
It's All About פיקסלים
הדבר שחשוב להבין לגבי מסכי Retina הוא שהמונח אינו מתייחס לטכנולוגיית תצוגה מסוימת. לאפל יש כיום תצוגות LED, LCD ו-OLED שנמכרות שניהם תחת הסימן המסחרי Retina. מסכים אלה אינם חולקים תכונה אחרת כגון רזולוציה, צורה, גודל, שכפול צבע או יחס ניגודיות. יש להם רק פיקסלים שהם מעל סף צפיפות מסוים.
פיקסלים, למקרה שלא ידעתם, הם "אלמנטים של תמונה". הם החלק הקטן ביותר שניתן לחלק לתמונה דיגיטלית. לכל פיקסל יש רכיבי תת-פיקסל המאפשרים לו להראות כמויות שונות של אור אדום, כחול וירוק, ובכך מאפשרים למעשה לכל פיקסל לשחזר כל צבע.
כאשר אתה פורס פיקסלים ברשת, אתה יכול להפיק תמונות על ידי הסבר לכל פיקסל בדיוק מה הצבע והבהירות שלו צריכים להיות.ככל שתקרב תצוגה לעין, כך רשת הפיקסלים עצמה הופכת ברורה יותר. זה כמו להסתכל על תמונת עיתון מקרוב מדי. התמונה מתחלקת לנקודות דיו בודדות.
כשזה מגיע לצגים שאינם רשתית, אינך צריך להיות קרוב במיוחד למסך כדי לראות את רשת הפיקסלים. יש בהם גרעיניות מובהקת שבולטת במיוחד זה לצד זה עם פאנל רטינה. אז איך מסכי רטינה משיגים את המראה החד והחלק הזה?
צפיפות פיקסלים ומרחק צפייה הם מספרי המפתח
כדי להתייחס לתצוגה "רשתית", אסור שיהיה למסך פיקסלים בודדים שניתן להבחין בהם במרחקי צפייה רגילים. אז, יש כאן שני מספרים מעורבים.
הראשון הוא PPI או פיקסלים לאינץ'. זהו מדד של צפיפות הפיקסלים. ככל שתוכלו לדחוס יותר פיקסלים לכל אינץ' של מסך, כך הם ארוזים יותר יחד וכל פיקסל נראה פחות.
המספר השני הוא מרחק הצפייה האופייני. כדי להיות צג Retina, פיקסלים בודדים צריכים להיות בלתי נראים לעין בלתי מזוינת במרחק צפייה טיפוסי. עבור מכשירי סמארטפון או טאבלט, נראה שהשילוב הזה של מספרים הוא בערך 300PPI ב-10 עד 12 אינץ' מהפנים שלך.
כפי שבטח כבר הבנתם, יש מספר שלישי שחייב להיות חלק ממשוואת הרשתית: גודל התצוגה.
למרות שאתה עשוי להחזיק טאבלט או טלפון במרחק זרוע, מחשב נייד או צג שולחני בדרך כלל רחוקים מזה. חלקית בגלל גורם הצורה של המכשיר, אבל בעיקר בגלל שהצגים האלה גדולים מכדי לראות אותם בנוחות במרחק של 10 אינץ' מהפנים שלך. כשאנחנו מגיעים לטלוויזיות, צפיפות הפיקסלים יכולה להיות נמוכה בהרבה מ-300PPI, אבל עדיין נחשבת כ"רשתית" מכיוון שבדרך כלל אתה צופה בהן ממרחק של 6 רגל או יותר.
אם אתה רוצה לדעת אם תצוגה נתונה במכשיר שאינו של אפל תזכה למיתוג Retina, תוכל להשתמש במחשבון מקוון כדי לקבל מושג מדויק.
מסכי רשתית דורשים שינויי תוכנה
אפילו צג Retina לא יכול להוסיף פרטים לתמונה שאינה שם מלכתחילה. אם לתמונה על המסך יש רזולוציה נמוכה יותר מהתצוגה עצמה, אז הפיקסלים הפיזיים האמיתיים מקובצים למעשה לפיקסלים וירטואליים גדולים יותר כדי להציג את התמונה. זה למעשה סוג של זום דיגיטלי ויכול להיראות מפוקסל בהתאם לגודל הפער.
למרות שאין הרבה מה לעשות בנוגע לתמונות ברזולוציה נמוכה באתרים וכדומה, הבעיה האמיתית נובעת ממרכיבי מערכת כמו טקסט ואייקונים. אם הם צריכים להיות משודרגים, הם בסופו של דבר נראים שמנמנים מאוד. לאייפון רשתית, למשל, יש צפיפות פיקסלים פי 4 מזו של אבותיו שאינם רשתית.
משמעות הדבר היא ש-iOS צריך להציג נכסים ברמת הפירוט פי ארבע כדי באמת לנצל את התצוגה ברזולוציה גבוהה. זה דורש כוח מחשוב וזיכרון נוספים. החדשות הטובות הן שאפל סיליקון חסכוני להפליא בצריכת החשמל ויש לו הרבה כוחות סוס, כך שזו לא הייתה בעיה גדולה.
מפתחי אפליקציות צריכים להיות מודעים לרזולוציות הרשתית ולאופן שבו האפליקציות שלהם נראות. משחקי וידאו בפרט לא יכולים לקוות להציג תמונות ברזולוציית הרשתית המקורית ולהישאר ניתנים להפעלה. לכן מפתחים צריכים להשתמש בטריקים לשיפור קנה המידה כדי למנוע מהתמונה הסופית להיראות גושית או מטושטשת.
האם רשתית הדרך ללכת?
זה לצד זה, מסכי Retina עדיפים בבירור על אלה עם צפיפות פיקסלים נמוכה יותר. עם זאת, למכשירים בצפיפות פיקסלים גבוהה יש הרבה חסרונות. דבר אחד, הם הרבה יותר יקרים! למכשירים עם רזולוציות כל כך גבוהות חיי סוללה קצרים יותר ויש את הפגיעה בביצועים שהוזכרה לעיל.
אפל עשתה עבודה מצוינת באיזון בין רזולוציות הרשתית לבין כל הגורמים האחרים הללו, אך אל תחשוב שאפל היא היחידה שהשיגה את הרזולוציות הללו. למכשירי דגל רבים אחרים (ועכשיו בטווח בינוני) יש צפיפות פיקסלים קרובה או מעל 300PPI. לפעמים בלי המקבילה לפעולת האיזון המוקפדת של אפל.
לדוגמה, חלק ממכשירי הדגל של סמסונג גלקסי מציעים למשתמשים אפשרות להריץ את התמונה בפועל ברזולוציה נמוכה יותר ממה שהמסך מסוגל לה. רק הדגמים האחרונים שלהם יכולים להציג תמונות ברזולוציה מלאה בקצבי רענון גבוהים תוך השגת חיי סוללה נאותים. טלפונים ישנים יותר הצליחו להציע רק שתיים מהאפשרויות הללו בו-זמנית.
טאבלטים לתצוגה ברשתית במיוחד פנטסטיים לקריאת רומנים גרפיים וחוברות קומיקס ברזולוציה גבוהה וכמובן לעבודה עם תמונות באיכות גבוהה. בטלפונים, היתרון העיקרי שלהם הוא פשוט נעים מאוד לעין.תמונות מופיעות צבועות לתוך הזכוכית במקום הקרנה דיגיטלית מעט מטושטשת.
בסופו של דבר, צפיפות פיקסלים בדרגת רשתית תהפוך לנורמה בכל המכשירים ובכל המותגים. אבל אם אתה רוצה לטעום מהעתיד המושלם לפיקסלים היום, צג Retina הוא בחירה מצוינת.
